<h1>ספר החינוך מצוה שס"ח</h1>
<h2>דף מד:</h2>
ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר ומכל משרת ענבים. ועובר על זה ושתה רביעית לוג יין או אכל כזית ענבים לחים או יבשים או מפסולת שלהם שהוא החרצנים והזגין חייב מלקות, ואפילו אכל כזית בין הכל, כלומר שלקח מעט מעט מכל אחד מאילו שזכרנו עד שהיו בין כולם שיעור כזית ואכלו לוקה, שכל איסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית להלקות עליהן, אבל שאר איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מבשר נבילה עם בשר טריפה ופיגול עם נותר שמצטרפין. וששה דברים שבקרבן תודה שהן חלב ובשר וסלת ושמן ויין ולחם גם כן מצטרפין, ואין צורך לומר שכל דבר שהוא משם אחד שמצטרף כגון נבלת שור ונבלת שה ונבלת צבי וכל כיוצא בזה. ולמדונו זכרונם לברכה שאיסור באיסור הוא שמצטרף לכזית כאילו שזכרנו, אבל היתר אינו מצטרף לאיסור בכל האיסורין שבתורה, כלומר שמי שאכל חצי זית איסור וחצי זית היתר מעורבין ביחד לא יתחייב מלקות, בין באיסורי נזיר בין בכל שאר האיסורין, ואפילו בקדשים ובשר בחלב וגיעולי גוים שיש בהן קצת חדוש כמו שמפורש בפסחים [מ"ד ע"ב] ובנזיר [ל"ז ע"ב] גם כן מכיון שלא אכל כזית מן האיסור אין חיוב מלקות בדבר לעולם, שאין הלכה כרבי עקיבה דסבירא ליה הכי במסכת נזיר פרק שלשה מינין [ל"ז ע"א], ויליף לה מקרא דוכל משרת, אלא הלכה כרבנן דפליגי עליה ומוקמי האי קרא התם וכן במסכת פסחים [שם] ללמוד ממנו שטעם האיסור אסור כמו עיקרו בין בנזיר בין בכל איסורים שבתורה, וכן נאמר שם, והאי וכל משרת להכי הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר, שאם שרה ענביו במים ויש בהם טעם יין אסור מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה ומה נזיר וכולי, עד הא מני רבנן ואיכא דאמרי כרבי עקיבה.
ופירוש טעם כעיקר הרבה פרושים נאמרו בו, ואחד מהם, והוא הטוב לפי הדומה, שכל איסור שאינו בעינו אלא שנתערב בתוך היתר ונתן טעם בו לאפוקי אם נתערב במינו שאין כאן נתינת טעם על זה אמרו זכרונם לברכה שטעם האיסור אסור כמו עיקרו של איסור, ולזה הוצרך מקרא זה דוכל משרת, שאם לא שלמדנו דבר זה מן המקרא הזה הייתי דן שכל שנתערב איסור בהיתר במינו או אפילו בשאינו מינו שיבטל ברוב מן הכלל הידוע לנו מדין התורה דחד בתרי בטל, כלומר ברובא, דלשון תרי לאו דוקא. ואחר שידענו זה יש לנו לדון הטעם כמו הממש, ומה הוא הדין הידוע לנו בממשו מבלי תערובת, שמי שאכל כזית איסור מבלי שהיית שיעור אכילת פרס שלוקה עליו, אבל שהה יותר מזה פטור, וזה הדין בעצמו הוא שנאמר בטעמו שאם נתערב מן האיסור בהיתר כזית בכדי אכילת פרס ואכל ממנו שיעור אכילת פרס מבלי שהייה הנזכרת לוקה עליו. אכל ממנו פחות מיכן או שנתערב בו מן האיסור פחות משיעור זה אינו לוקה עליו. וכמו כן אמרו קצת המפרשים שבכלל איסור טעמו ולא ממשו להלקות עליו הוא כל זמן שנתן האיסור טעם בהיתר כל כך כאלו נתערב בו איסור כזית בכדי אכילת פרס ואף על פי שלא ידענו כמה שיעור נכנס בו מממשות האיסור, ולא כך דעת הרב משה בן מימון זכרונו לברכה לפי הנראה מדבריו בהפלאה [פ"ה מנזירות ה"ד] וקדושה [פט"ו ממאכלות אסורות ה"ג], אלא דלא לקי לעולם לדעתו עד דעתינו שאכל ממשות האיסור כזית או בפני עצמו או בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, ולפי סברתו זאת מה שאמרו שם משרת ליתן טעם כעיקר כגון ששרה ענבים במים לעניין איסורא הוא שאמרו כן ולא למלקות.
